<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית רביעי שער רביעי</h1>
<h2>דף ו.</h2>
עוד שם אעפ"י שנתבאר שסתם כלים של נכרים אינן בני יומן כו'. אמר הכותב כבר זכה המחבר ומצא חן בעיניו שאמר שהטעם שמצא להתיר אמיתי ומ"מ אין המחבר מתפתה במתת שוא ולא יאמין כי אם בשום ומי יאמר לנו שדרכן לחתוך החלתית בכל סכין ואפילו החנונים ואין חוששין לזה אין אלו אלא דברי נביאות, ואין סומכין על שיכוין לדחות ראיה שבחולין שאמרו כיון דאמר לה עשי לי משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי. ויכול היה לדחות דשאני חלתית משום דטיחת שומן שעל הסכין אינו פוגמו אלא משביחו וכדאמרינן אע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה, וכיון שנהגו הכל בזה היתר ישראל קדושים הן ואין הקב"ה מביא תקלה על ידם, ואע"פ שאינם נביאים בני נביאים הם כדאמר להם הלל (פסחים ס"ו, א') כששאלוהו בערב הפסח שחל להיות בשבת והורה שהפסח דוחה את השבת דכתיב במועדו אפילו בשבת, שאלוהו בהולכת הסכין לשחוט הפסח כיצד יוליכוהו בשבת ולא היה בידיה, אמר להם הניחו להם לישראל אפילו שאינם נביאים בני נביאים הם מיד כל מי שהיה פסחו טלה תוחב סכינו בצמרו, מי שהיה פסחו שה קושרו בין קרניו מיד נזכר הלכה ואמר להם כך אמרו שמעיה ואבטליון מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו שה קושרו בין קרניו, ועוד אמרו בירושלמי (פאה פ"ז, ה"ה) כל הלכה שהיא רופפת בידך ואינך יודעת מה טיבה צא וראה מה צבור נוהג ונהוג כן, וכיון שלא ראינו בחכמי הדור מי שמוחה בעושין מרקחות על ידי הרקחים, נחזיק הדבר כהיתר שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם ונפש עבדיו ישמור.
<h2>דף ח:</h2>
עוד שם גרסינן בפרק בתרא דע"א הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים וכו'. אמר הכותב איברא כן כתב הוא למעלה וכבר גלינו שם מה שטעה בזה הרבה ודי היה לו לטעות פעם אחת ולא לשנות בשגיאות. עוד שם ומה שכתב המחבר דשיפה ונעיצה אינן אלא לצונן וכו'. אמר הכותב באמת נראה שאינו בקי בדברי גדולי ישראל הראשונים ז"ל גם לא עיין בחבור אלא בעיון גס כי ניים ושכיב, שהרי רש"י ז"ל כן פי' שם שהשיפה אינה אלא להתיר לצונן בלבד ולא לאכול בה רותח, וכן הראב"ד ז"ל וכן הסכימו רש"י ורת"ם אחיו ז"ל דלא אמרו שטיפה ונעיצה אלא לאכול בה צונן. והירושלמי דנראה שמתיר בנעיצה אפילו לרותח ובסכין קטנה כבר כתבו המחבר ודחאו דאי לחתוך בה רותח קאמר אגמרין פליג, דאמר רב הונא בריה דרב יהושע דדוקא לאכול בה צונן וכדמסיים בה ואזיל כי הא דמר יהודה ובאטי בר טבי הוו יתבי קמי דשבור מלכא ואלו דברים ברורים הם.
עוד שם גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח בלא הדחה קאמר. אמר הכותב טעות מפורסם שנה פעמים וכבר גלינו שגיאותיו בזה למעלה, ולא עוד אלא שכל מה שפירש ושכתב שם אמרו מפורש בהופכו ודברים פשוטים הם.
<h2>דף קח:</h2>
הכלים האסורין במה יהיה הכשרן, שנינו [בברייתא] בפרק בתרא דע"ז (ע"ה, ב') הלוקח כלי תשמיש מן הגוים דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר, מטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון צלוחיות כוסות וקיתונות מדיחן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן באור ומטבילן, והן טהורין. הא דקתני בכולהו בבי דברייתא, מטבילן, מפרש בירושלמי שצריך להטביל לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל. דגרסינן התם (פ"ה, הט"ו) תני ר' הושעיא צריך להטביל לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל. ומינה שמדיח ומגעיל ומלבן, ואחר כך מטביל דכל שלא הוכשרו מאיסור שבהן, היאך נכנסין בקדושתן של ישראל והילכך אין טבילה עולה להן, אלא טבילה שלאחר הכשר איסורן, והכין נמי משמע מפשטא דברייתא, דהא בכולהו נקט טבילה באחרונה. וכן כתב הראב"ד ז"ל דלכתחלה צריך לעשות הכשר, דקרא נמי הכי משמע, דכתיב תעבירו באש דהיינו ליבון ואחר כך וטהר דהיינו טבילה, דמיניה ילפינן לה [לטבילה] התם בגמרא. אבל הוא ז"ל כתב דאי אפיך דאיעבד לית לן בה, דעכובא לא כתיב. וכלים של ישראל שנאסרו מחמת שנשתמש בהן איסור, אינן צריכין טבילה, אלא בשל גוים וכמו שכתבנו. צריך ליזהר מכל דבר החוצץ, שהתורה הקישה לטבילת הנדה שנאמר אך במי נדה יתחטא. והדחה זו ששנינו בכלים שנשתמש בהן הגוי בצונן, היינו הדחה שיש בה שפשוף כדי להסיר מעליו מה שמדובק על פניו ולא שיעביר המים עליו בנחת, דאם כן למה הוצרכו להדחה ולטבילה, תיפוק לי בטבילה לבד. וצריך לשטפו במים אחר השפשוף והיינו דתנן בזבחים פרק דם חטאת (צ"ו, ב') מריקה כמריקת הכוס, ושטיפה כשטיפת הכוס, ועל כוס אסור קאמר דומיא דכלי אסור דאיירי בגוה, וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן הדין בכלים של ישראל שנשתמש בהן באיסור. דברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין מגעילן ומטבילן. כלל גדול אמרו בכל הכלים, כבולעו כך פולטו כדאמר רבא בפסחים (ל', ב') ובשמעתא בתרייתא דע"ז (ע"ו, ב') ביורה דמר עוקבא. הגעלה, כיצד מגעילין, משפשף תחלה כדי להעביר האיסור הנדבק על פני הכלי, שאין הגעלה לאיסור שבעין, ואחר כך מגעיל. ויש לדקדק כמה צריך לשהות הכלי הנגעל בתוך המים שמגעילין בהן, ועוד מה הגעלה זו מוציאה מידי איסור, שהרי הכלי פולט ובולע, ואם פלט את האיסור וחזר ובלע מה שפלט, הרי חזר לכמות שהיה, גרסינן בפרק כל הבשר (ק"ח, א') איתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב, אמר רב בשר אסור חלב מותר. ואסיקנא דקסבר רב איפשר לסוחטו אסור, ובדין הוא דאפילו חלב אסור, דחלב נבלה הוא אלא דהכא במאי עסקינן כגון שנפל ליורה רותחת, דמיבלע בלע מיפלט לא פליט, ואקשינן סוף סוף כי נייח הדר פליט, ופרקינן בשקדם וסלקו. ופירש רת"ם ז"ל כי נייח מרתיחתו הדר פליט מה שבלע, אבל מה שבתוכו פולט מיד. ולעולם כל שלא תנוח מרתיחתו פולט מה שבתוכו, ובולע מה שהוא חוצה לו, וכשתנוח רתיחתו פולט מה שבלע. והקשה רבינו יצחק ז"ל, וכלי מדין היאך הוגעלו, שהרי לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ומה שהיא פולטת שבח הוא, וכשם שפולט מה [שהיה] בתוכו, חוזר ובולע מה שחוצה לו, ואי איפשר לומר שהכלי אינו חוזר ובולע ממה שחוצה לו אלא מה שלא פלט הוא, אבל מה שפלט הוא, אינו חוזר ובולע, שאין הכלי נביא לברור מה שפלט הוא מתוך מה שבולע, ועוד היאך מגעילין שני כלים כאחד ואפילו בזה אחר זה, שהרי בולע זה מה שפלט זה, על כן פירש רבינו יצחק ז"ל, שאין מגעילין לעולם אלא באחד משני ענינין, או שיהא מגעיל בכלי כשר ושיהא במים ששים כנגד כל הכלי שהוא מגעיל, משום דקיימא לן (צ"ז, ב') דבדידיה משערינן דמאי דנפק מיניה לא ידעינן, וכיון שיהא במים ששים כנגד כל הכלי, הרי כל פליטת הכלי בטלה בהן, וכלי מדין לא הוגעלו אלא כלים קטנים בתוך כלים גדולים שהיה במים ששים כנגדן. וכן איפשר עוד להגעיל כלי שאינו בן יומו, ובכלי אסור והוא שלא יהא בן יומו. ואין משגיחין בשיעור המים שהרי כל מה שפולט בין הוא בין הכלי שמגעילין בתוכו, לפגם הוא, ואע"פ שחוזר ובולע, אין בכך כלום שנותן טעם לפגם מותר. ואם תאמר אם כן מה הועלנו, והלא אף קודם הגעלה מה שבתוך הכלי פגום הוא ואפילו הכי צריך הגעלה, לא היא דהתם תחלת בליעתו מן המשובח היה, ורואין אנו אותו בשבחו עד שיפלוט [אותו] שחשו להם חכמים שאם אתה מתיר לו להשתמש בו לאחר יומו יבא להשתמש בו אפילו ביומו, אבל כל שבולע מן הפגם מותר. ולפיכך כל שהוא מגעיל כלי שהוא בן יומו, צריך ליזהר שיגעיל בכלי כשר או שאינו בן יומו, והוא שיהא במים ששים כנגד כל הכלים שהוא מגעיל בתוכן. וכל שהוא מגעיל כלי שאינו בן יומו ובכלי שאינו בן יומו, מותר ואין משגיחין בשיעור המים, והוא שיתכסה הכלי הנגעל בתוך המים. וצריך שישהה הכלי בתוך המים עד כדי שיראה באומד יפה שפלט מה שבלע. ומיהו אומר רבינו יצחק ז"ל דכלים שמגעילין מחמת חמץ, אם מגעילין אותן קודם זמן איסורו של חמץ, מותר להגעיל אפילו בני יומן, לפי שהוא נותן טעם בר נותן טעם של היתר קודם שיבא האיסור, כמו דגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בכותח, ומן הטעם הזה כמו שאמרו שם בפרק כל הבשר (קי"א, ב'). ואינו מחוור כל הצורך, שאינו דומה לראיה דהתם לא חל שם איסור עליו ממילא דהיתר גמור הוא וכשנתערב אותו טעם המועט עכשיו עם החלב, הרי מחמת מיעוטו אינו ראוי לקבל שם חדש, דהיינו בשר בחלב, אבל חמץ הרי הוא ושמו עליו, כמו שהיה אם מעט ואם הרבה יהיה, אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו אסרו, והרי הוא עכשיו כגוף הנבלה ולפיכך נראה שצריך ליזהר אף בכלי החמץ שלא להגעילן ואפילו קודם זמן איסורו, אלא כלי שאינו בן יומו, או במים רבים שיבטל כל הכלי בהן כבשאר האיסורין, כך נראה לי. כל כלי שנגעל צריך שטיפה בצונן לאחר הגעלה, וכמו שאמרו שם בזבחים (צ"ו, ב') מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס, כלומר כשטיפת כוס אסור וכמו שכתבנו למעלה, וכן נהגו. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער רביעי]. באיסור כלים והכשירן. האריך המחבר בענין הגעלה היאך אפשר והלא כשם שהוא פולט כך בולע והכשר כלים בהגעלה לאסור תורה אינו אלא בשהן בני יומן, דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה דפליטתה מושבח וא"כ כשם שפולטין כך חוזרין ובולעין מן האיסור, וא"ת להגעיל כלי קטן בכלי גדול בכדי שיהא בגדול במה שבתוכו ששים מן הקטן דבכוליה משערינן, וכן לפי אומד שנתנו לנו חכמים במס' שבת דמשערינן ביצה ומחצה לכזית קרוש א"כ יורה גדולה א"א להכשירה, וכתב שכן הוא ודאי דיורה גדולה לא אפשר להכשירה, אלא במשהה אותה שלא יהא בת יומא והתם כשפולט פולטת פגום ואינה נאסרת בחוזרת ובולעת מן הפגום. וזה אינו נכון דהא סתמא איתמר בגמרא דיורה גדולה מגעילין אותה בעצמה ולא הזכירו דדוקא במשהה אותה, והנכון בזה כמו שפיר' מורי רבנו משה ז"ל דמים בכלים מפליטין וממריקין הכלי ואינן מבליעים והיינו דאמרי' בסיפרי לענין הגעלה, במים ולא ביין ולא בחלב ולא בשאר משקין. וא"ת והלא בכולי כלי משערינן ורואין כאלו חתיכת איסור שנימוחה בתוכן ואין כאן ששים במים א"כ מים אלו אינן מים אלא רוטב, זה אינו שהבלע בפליטתו כחו קלוש וחלוש ואין כח המים מתבטל בשבילו. תדע לך שכן הוא, שהרי ירקות שנתבשל בתוכן בשר מועט בכדי שאין בירק ששים אסור לאכלו עם בשר וגבינה, ואלו נתבשל בשר הרבה בקדרה בפני עצמו בלא שום תערובת ואחר הדיחו הקדרה ובשלו בה ירק בו ביום מותר לאכלה בחלב כדקימא לן (חולין קי"א, ב') נותן טעם בר נותן טעם מותר, אלמא בלע נפלט קלוש כוחו וחלוש ואינו מבטל צורת המים וכחן והרי ממרקין ומפליטין ואין מבליעין. לפיכך צריך ליזהר שלא להרבות כלים בהגעלה לתוך יורה אחת בכדי שתרבה הזוהמא ויבטל כח המים ותעבור צורת המים. וזה נכון מאוד ודבר נראה לעין שהמים הרותחין מצחצחין הכלי וכל זמן שמשתהא שם הוא יותר נקי ויותר ממורק. עוד כתב כל כלי שנגעל צריך שטיפה בצונן אחר הגעלה כמו שאמרו שם בזבחים מריקה כמריקת הכוס שטיפה כשטיפת הכוס, ובכוס אסור איירי דומיא דכלי אסור דאיירי ביה. ואינו נכון שאין לנו באיסורין אלא כפי הכלל המסור בידינו כבולעו כך פולטו וכלי שנשתמש בו רותחין באיסור הכשרו בכדי אותן רותחין, ודיו שתהיה חמימותן בכדי אותן רותחין של איסור ואינו צורך להוסיף ואיברא דכל שיצא מכלל צונן על ידי האור בולע ודיו בהכשרו כפי אותו שיעור. הילכך כלי שנשתמש בו רותחין באיסור מגעילו ודיו ואינו צריך שטיפת צונן. ומריקה ושטיפ' שאמרה תורה בקדשים בלבד היא, ומה שאמרו מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס בכוס כשר אמרו ולפרש לנו לשון מריקה ושטיפה כדרך בני אדם בכוסות. ומסתברא נמי דאתיא למאן דאמר מריקה ושטיפה בצונן דוקא והכי תנן לה התם בהדיא גבי מריקה ושטיפה בצונן והתם נמי מוכח בהדיא דלמאן דאמ' מריקה בחמין ושטיפה בצונן שטיפה בתרומה ליכא, והוא הדין ודאי בשאר איסורין דלא איתמר אלא בקדשים קלים ואפי' בקדשים קלים איכא מאן דפליג התם דלא בעינן שטיפה וכל שכן באיסורין ולכולי עלמא שטיפה בצונן. ומעתה אין ראוי לומר לענין הכשר כלים עירוי אי ככלי ראשון או לא שלא נאמר אלא לענין בשול אבל בהגעלה כללו של דבר כבולעו כך פולטו. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער רביעי]. כתוב שם באיסור כלים והכשירן האריך המחבר בענין הגעלה וכו'. אמר הכותב דברי המחבר דברי הגאון רבינו יצחק הזקן ז"ל הידוע הוא, שכל דבריו מזוקקין שבעתים וכבר נתוכחתי בדברים פה אל פה עם הרב רבינו משה ז"ל וכה אמר אלי שאין המים מבליעין אלא מפליטין. אמרתי א"כ נבלה שנתבשלה בקדרה בתוך המים ואין במים ששים תאמר שאין הקדרה נאסרת שאין המים מבליעין, אמר התם רוטבו של נבלה בעצמו הוא שנבלע אפי' שלא בסיוע המים. אמרתי אם כן אפי' פליטת הכלי תחזור ותבלע מעצמה בכלי ולא הועילה הגעלתו, אמר אם כן יורה גדולה מכלי מדין הגעילוה ואין שום כלי מחזיק ששים חלקים כנגד גופו של כלי, אמרתי ומי הגיד לנו שהגעילו במדין יורה גדולה שמא לא הגעילו היום אלא למחר, וכל שכן למאן דאמר טעם כעיקר לאו דאוריתא, עד שנדחק רבי' הרבה ואמר למאן דאמר מין במינו לא בטיל אפי' כלי קטן היאך הגעילו ניחוש שמא בשלו בו מים שנתנסכו לע"א ואינם בטלים, אמרתי מה זו קושיא סתם מימיהן בעינן מותרין, לשמא בשלו מים שנתנסכו בכלי ניחוש, ושתק רבינו. גם מה שאמר בשם הרב ז"ל שאין המים מבליעין אלא מפליטין והביא ראיה מההיא דבמים ולא במזג טעות הוא בידו שאין משם ראיה לשאין המים מבליעין, אבל הרב ז"ל תרתי אמר חדא שהמים מפליטין ולא מבליעין ושאר משקין מבליעין ולא מפליטין, ולשאין שאר משקין מפליטין הביא ראיה מההיא דזבחים בפרק דם חטאת דגרסינן התם (צ"ו, ב') במים ולא ביין [ולא] במזג. וגם בזו אמרתי זו גזרת הכתוב היא בקדשי' לענין מריקה ושטיפה בלבד ואדרבה משם נראה דבעלמא מגעילין אפילו ביין ובשאר משקין, דכולן מפליטין הם אלא דבקדשים בלבד אמרו למריקה ושטיפה, ונחלקו שם אם בכל הקדשים כן אם לאו דתנן התם (צ"ה, ב') אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח אחד קדשי קדשים ואח' קדשי' קלים טעונין מריקה ושטיפה, ר' שמעון אומר קדשים קלים אינן טעונין מריקה ושטיפה. ותניא (צ"ו, ב') חטאת אין לי אלא חטאת שאר קדשים מנין ת"ל קדש קדשים יכול אפילו תרומה ת"ל אותה דברי רבי יהודה. ואמרינן מאי טעמיה דר' יהודה כתיב קדש קדשים אין קדשים קלים לא מדאצטריך אותה למעוטי תרומה מכלל דקדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה וקס"ד דכלי שבשלו בו תרומה אין צריך להגעיל קא אמר, דאקשינן ותרומה לא בעיא מריקה ושטיפה והתניא קדרה שבשל בה התרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם, אמר אביי לא צריכא אלא לדאמר מר במים ולא ביין במים ולא במזג הא אפילו ביין כלו' כלי שבשל בו תרומה אינו צריך רק להגעיל מה שנבלע בתוכו ולהגעיל אפי' ביין סגי וזה ברור. וכן פירש רש"י ז"ל זה לשונו אמר אביי מודינן דהגעלה בעיא ולא נצרכה האי דמעוט מריקה שטיפה אלא לכדאמר מר בתורת כהנים ומורק ושוטף במים ולא ביין ולא במזג הא תרומה אפילו ביין ובמזג דלא קפדינן אלא להגעיל אסור הנבלע בו ע"כ לשון הרב ז"ל, אלמא אפי' שאר משקין מפליטין. גם בא הוא להוסיף טעם על דברי הרב ז"ל במה שהקשיתי לרב עצמו ז"ל שאם אין המים מבליעין א"כ כלי שבשל בו נבלה עם המים לא נאסר שאין המים מבליעין, ואעפ"י שלא מצא הרב ז"ל לזה תשובה חשב הוא למצוא תשובה ואמר דנבלה שנימוחה בתוך המים ואין כאן ששים במים אלו אינם מים אלא רוטב, אבל הבלע בפליטתו כחו קלוש וחלוש ואין כח המים מתבטל בשבילו. עוד שם כתב תדע שהרי ירקות שנתבשל בתוכן בשר וכו'. אמר הכותב אין זה נכון אלא למועדי רגל שאין בו לא טעם ולא ריח, שאם כן אפילו קדרה שבשלו בה נבלות וכן כל קדרות של נכרים אם בשלו בהן ירקות או אפילו בשר יהא מותר, ומותר לנער בכף כשרה בתוך קדרה אסורה ואפילו לכתחלה ואפילו קדרה בת יומא שהבלע הנפלט קלוש וחלוש ואין בו כח לבטל כחן של מים, היש טעות גדולה מזו, גם דבריו סותרין זה את זה שהרי הוא מודה שהגעיל כלים הרבה במים שזה אסור שאז תעבור צורת המים, ואם כן כשבשל בשר מרובה ואפילו בפני עצמו בקדרה ואחר כך בשל בו ירק מועט או דג אחד יחידי יהא אסור לאכלו בכותח שהבלע מרובה ונפלט ונתערב בירק המועט או בדג הקטן יחידי ויאסרנו, תינוק ובר בי רב דחד יומא שלא יכיר בפגמן של טעמים אלו. והביא ראיה שכתב משבשתא היא דכשבשל גופו של בשר בתוך הירקות אם אין בירקות ששים אסור לאוכלם בחלב לפי שהירקות בלעו ממשו של בשר, אבל ירק שנתבשל בקדרה לא בלע ממשו של בשר אלא טעמו ואין בו כדי לחול בו שום איסור בשר בחלב ועל כן אין דין זה אלא בבלע של היתר כגון בלע של בשר שחוטה או של חלב כשר, וכן בבלע של קדשים שאין ראוי לחול עליו שם פגול לאחר שבשלו לאחר מכאן דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו כדאיתא בשלהי השוכר את הפועל שבע"א (ע"ו, א') אבל בבלע של איסורין לא אמרו נותן טעם בר נותן טעם ואלו טעמים ברורים הם לעיני כל. עוד שם כל כלי שנגעל צריך שטיפה בצונן אחר הגעלה וכו'. אמר הכותב מנהגן של ישראל תורה היא וכך נהגו. מלבד שכן אמרו הגאונים ז"ל וכן כתב הרב בעל התרומות ז"ל זה לשונו וכשמגעילין כלי רגילות הוא ומנהג מיד שמסירין הכלי הנגעל מן היורה שופכין מים צוננין על הכלי וכן פירש רבינו ומר רב נהילאי, ותימה למורי רבינו אם המים שנאסרו בשבילן חוזרין ונבלעין מה תקנה בצוננין הללו הלא קודם שהספיק לשוטפן יש לנו לחוש שהמים של איסור נבלעין בכלי ועוד אם המים אסורין כגון שאין ששים כנגד הכלי הנגעל אם כן אף בתוך היורה מתחלה קודם שהוציא הכלי משם נבלעין בכלי כדפרישית לעיל, אלא אין מגעילין לעולם אלא שאינן בני יומן או כלי קטן שיש ששים במים מן הכלי הנגעל שאז המים מותרין. ומה שנהגו לשפוך מים צוננין על כלי נראה למורי רבינו [יצחק] דקיימא לן כרבנן דפרק דם חטאת דאמרי מריקה בחמין ושטיפה בצונן, והתם נמי אמרינן מאי טעמיה דרבנן מידי דהוה אגיעולי נכרי' דאלמא הוא הדין דגיעולי נכרים מדמינן לקדשים ע"כ. ושטיפה כשטיפת הכוס ומריקה כמריקת הכוס דאמר, דמריקה ושטיפה כדרך שבני אדם שוטפין בכוסות קאמר, לא כיון לאחד מן הפירושין, שה"ר אברהם בר דוד ז"ל פי' במריקה ושטיפה דכוס אסור כמו שכתב המחבר, ורש"י ז"ל פירש במריקה ושטיפה דכוס של ברכה מריקה מבפנים ושטיפה מבחוץ.
<h2>דף קיא:</h2>
גרסינן בפרק כל הבשר (קי"א, ב') אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה, אסור לחתוך בה רותח. צונן, אמרי לה בעיא הדחה, ואמרי לה לא בעיא הדחה. ואמר רב נחמן אמר שמואל, קערה שמלח [בה] בשר אסור לאכול בה רותח. פרש"י ז"ל טעמא דשמואל דאמר אסור לחתוך בה רותח, משום דבית השחיטה רותח. ואינו מחוור, דאם כן מפקינן לה לבר מהלכתא, דהא קיימא לן כמאן דאמר בית השחיטה צונן, כדאיתא בפרק קמא דחולין (ח', ב'), וקיימא לן נמי כי הא דאמר רב נחמן משמיה דשמואל, אלא אפילו למאן דאמ' בית השחיטה צונן אמרה שמואל לשמעתיה, וטעמא משום דבית השחיטה לכולי עלמא אינו צונן גמור, אלא מעט רתיחה יש לו, וכל שהוא רותח מעט, והוא בעין כדם בית השחיטה, אי נמי שמנינות דבית השחיטה של טרפה, נבלע הוא אגב דוחקא דסכינא אפילו בדבר קשה כסכין, אבל מה שאינו בעין אלא בלוע בדפני הכלי, כסכין שבלע דם בית השחיטה, אינו יוצא מדפני הכלי בצונן, ואפילו אגב דוחקא דסכינא ולא אפילו על ידי חם מועט כחם בית השחיטה, אלא על ידי רותח גמור. וכן רותח מועט שלא בדוחקא דסכינא אינו נבלע ואפילו היה האיסור בעין שהרי קערה שמלח בה בשר דאמר שמואל דאסור לאכול בה רותח, אמרינן עלה (שם) דשמואל אזיל בה לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח, ורבין דאמר [מליח] אינו כרותח, מתיר לאכול בה רותח. ובכך נראה לי שעמדו כל שמועותינו דריש פרק קמא דחולין, בסכין של גוים, וסכין ששחט בה טרפה, ושמועה זו דרב נחמן אמר שמואל, כהוגן. והילכך עד שיעשה לה הכשר גדול כליבון או הגעלה, אסור לחתוך בה רותח גמור, דעל ידי חם בית השחיטה ודוחקא דסכינא, בלעה דם שהוא בעין ונפלט ברותח. אבל לאכול בה צונן, בהדחה במים ושפשוף יפה, סגי לה. ואם תאמר והלא אמרו שם בשילהי ע"ז (ע"ו, ב') דלחתוך בה צונן שיפה או נעיצה עשרה פעמים בקרקע קשה בעיא, וכדכתבינן לעיל, כבר תירץ רת"ם ז"ל דשאני התם שבלעה הסכין מרותח גמור, ולפיכך נדבק בה השמנינות היטב, ולפיכך אינו סר ממנה אלא בשיפה או נעיצה בקרקע קשה, ובסכין שאין בה גומות, ויש מי שאומר דשאני התם שבלעה איסור בתדיר, אבל כאן בפעם אחת די לנו בהדחה. איכא מאן דאמר דמדאיפליגו גבי סכין לחתוך בה צונן, אי בעיא הדחה או לא, ובקדרה שמלח בה בשר, לא איפליגו, שמעינן מינה דאפילו למאן דאמ' בסכין, בעיא הדחה התם הוא דמשום דוחקא דסכינא פליט, אבל קערה דליכא דוחקא, כל שקנחה יפה יפה אפילו לא הדיחה, מותר לאכול בה צונן. וכן לכל כלי איסור שקנחו יפה, מותר לאכול בה [היתר] צונן. וההיא פינכא דר' אמי, דאימלח בה בשר ותברה ר' אמי, כדאיתא התם בפרק כל הבשר (קי"א, ב') ולא הצניעה לאכול בה צונן, התם היינו טעמא משום דאיכא למיגזר דילמא אתי למיכל בה רותח, וכטעמיה דרב דאמר (פסחים ל', א') קדרות בפסח ישברו. ותדע לך, דהא לכולי עלמא פינכא דר' אמי בהדחה הוי סגי לה לאכול בה צונן, ואמאי תברה, אלא דגזר בה דילמא אתי למיכל בה רותח. והא דתנן בפרק כל הבשר (ק"ז, ב') צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה, ואמרינן עלה בגמרא (שם) דאי נוגעין זה בזה הדחה מיהא בעי, ואמרינן נמי בריש פרק כיצד צולין (פסחים ע"ו, א') צונן לתוך צונן מדיח, שאני התם דגופו של איסור נוגע בגופו של היתר אבל כאן שהאיסור אינו בעין, אלא מובלע בתוך דפני הכלי, לאכול בה צונן, אפילו הדחה לא בעי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דכל כלי דעלמא הבלוע מאיסור, אסור לאכול בה צונן עד שידיחנו ואינו דומה לקערה שמלח [בה] בשר, דהתם היינו טעמא משום דדם מישרק שריק וכל דליכא דוחקא, כדוחקא דסכינא לא בלעה כולי האי, אבל בקערה דעלמא שבלעה איסור כקערה של גוים, אי נמי קערה שאכל בה בשר לאכול בה גבינה, ואי נמי בהיפך אסור עד שידיחנה, ואם נשתמש בה קודם שידיחנה, מדיח מה שנתן בתוכה, ואם דבר לח הוא, בטל במיעוט כי בודאי [כדי הדחה] אינו אלא דבר מועט הרבה, ובטל הוא, ואפילו קערה שמלח בה בשר ונשתמש בה קודם הדחה כן הדין וכן הטעם, ואע"פ שהקערה לעולם כרותחת אחר שמלחו בה בשר, וכדעת הראב"ד ז"ל, אפי' כן לא עדיפא מסכין ששחט בה דסגי לה בהדחה ושפשוף לחתוך בה צונן, ואע"ג דאיכא דוחקא דסכינא דהוא שקול כרתיחת הקערה, וכן דעת הראב"ד ז"ל. ומכל מקום סכין שדרכו להיות שמנינות דבוק על פניו, נעיצה עשרה פעמים בקרקע קשה הוא צריך, ואפילו לחתוך בה צונן. ואם חתך בה צונן שאינו חריף, בהדחה בעלמא סגי. ואם חתך בה דבר חם ואי נמי צונן חריף כאתרוג וצנון, איכא מאן דאמר בקליפה סגי ואיכא מאן דאמר דנטילת מקום בעיא. וזו סברת הראב"ד ז"ל וזה יותר נכון. וכבר הארכתי בזה יותר למעלה בשער הראשון של בית זה, וכן הארכתי יותר מזה בקערה שמלח בה בשר בשער המליחה בס"ד. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער רביעי]. גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה בשר אסור לאכל בה רותח צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה. כבר פרשנוה למעלה דאסור לאכול בה רותח מקמי הדחה קאמר ומשום דם שעל פני הסכין. צונן כלומר אם חתך בה צונן אמרי לה בעיא הדחה מה שחתך בה ואמרי לה לא בעיא הדחה לפי שהדם היבש מתפרך ואינו נדבק, אבל לכתחלה כאן וכאן בעיא הדחה. אבל המחבר סובר דלכתחלה קאמר ואסור לחתוך בה רותח אפילו בהדחה קאמר משום שהסכין בלועה אגב דוחקא דסכינא, אבל אינה פולטת משום חום בית השחיטה והיינו ההיא דסכין ששחט בה טרפה דסגי לה בהדחה ע"כ. וכבר כתבנו למעלה שאין דברים אלו נכונים ואין לנו שום הפרש בשום דבר בין פליטה לבליעה וכל שהוא מבליע מפליט, ופירשנו ההיא דסכין ששחט בה טרפה ומתוך מה שכתבנו שם מתבאר שכל מה שכתב כאן בענין זה אינו נכון. ולענין להשתמש בכלים האסורין, אסור להשתמש בהן בלא הדחה משום טיחה ואם בכלי חרס אסורין לעולם גזירה שמא ישתמש בהן רותח לפי שאין להם תקנה, ודוקא בכלים שלנו. וכלים האסורין מותרין בהדחה בצונן ואפי' בדבר חריף שאין דבר חריף מפליט ולא מבליע דבר קשה וכל מה שכתב בזה אינו נכון. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער רביעי]. עוד שם גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח בלא הדחה קאמר. אמר הכותב טעות מפורסם שנה פעמים וכבר גלינו שגיאותיו בזה למעלה, ולא עוד אלא שכל מה שפירש ושכתב שם אמרו מפורש בהופכו ודברים פשוטים הם.
ועתה נבאר כלי חרס אם יש לו הכשר בהגעלה, ואפי' לא בלע אלא איסור של דבריהם אם לאו, ואם יש לו שום הכשר, אפי' בחזרת כבשונות אם לאו. גרסינן בירושלמי במסכת תרומות פרק אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס (פי"א ה"ד) תני ר' חלפתא בן שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה שלשה פעמים בחמין ודיו. אמ' ר' בא ואין למדין ממנה לענין נבלה, אמ' ר' יוסי קשיתה קומי ר' בא, תרומה בעון מיתה ונבילה בלא תעשה, ואת מר הכין, א"ל כמאן דאמר מאליהן קבלו את המעשרות. ר' יוסטא בר שונם בעא קומי ר' מונא תנן הרכינה ומיצת הרי זו תרומה ואת מר הכין, אמר ליה כאן על ידי האור הוא נגעל. פירוש קדרה של חרס אע"פ שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם, בתרומה הקלו לפי שאינה אלא מדבריהם בזמן הזה וכמאן דאמר מאיליהן קבלו את המעשרות. ופריך מדתנן הרכינה ומיצת הרי זו תרומה אלמא אין מקילין בה, ומשני שהאור מגעילה ומפליטה ואין כאן קולא כל כך. ונראה שהוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם, ואיפשר שלא הקלו אלא בתרומה בזמן הזה, שאין לה עיקר בדאורייתא כמאן דאמר מאליהן קבלו את המעשרות, והוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם שאין להן עיקר בדאורייתא, אבל שאר איסורין אפי' של דבריהם אם יש להן עיקר בדאורייתא אין מקילין בהן כבתרומה, והראשון נראה לי עיקר. ותדע לך, שאם אין אתה אומר כן, כי אמר ר' בא אין למדין ממנה לענין נבלה, לישמעינן שאר איסורין של דבריהן וכל שכן נבלה, אלא משמע ודאי הוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם, וכן מצאתי לרב ר' שמריה הצרפתי ז"ל, והביא ראיה מהא דאמרינן בשילהי פרק בתרא דע"ז (ע"ד, ב') נעוה ארתחו, פי' גת של חרס ירתחו מאחר שאיסור יין נסך דרבנן, ואין ראייתו מחוורת בעיני דדילמא כלי יין [נסך] שאני לפי שהוא נבלע בצונן וכל שנבלע בצונן נפלט בקל, ותדע לך, שהרי אפילו במלוי וערוי סגי ליה מה שאין כן בכלי שבלע על ידי האור ואפי' איסור של דבריהם, ועוד, דאם כן נעוה ליבעי הגעלה תלתא זימני, אבל מדברי ר' בא דירושלמי נראה לי ראיה גמורה כמו שכתבתי. אלא שאני מסתפק בזה עדיין, לפי שלכאורה משמע במנחות פרק הקומץ את המנחה לאכול דבר שאין דרכו לאכול, דדם שמלחו אינו אסור אלא מדרבנן, דאמרינן התם (כ"א, א') אמר זעירי אמר ר' חנינא דם שבשלו אינו עובר עליו ורב יהודה אמר זעירי, דם שמלחו אינו עובר עליו. ומשמע דלאו בשל קדשים בלבד קאמר אלא [אפילו] בשל חולין, מדאמרינן התם (שם) אמר רבא אמר רב חסדא דם שקרש בחטאות החיצונות ואכלו, חייב. בחטאות הפנימיות ואכלו, פטור. [אמר רב פפא הלכך דם חמור שקרש ואכלו חייב, הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצונות] אלמא אפילו בשאר דמים שאינן של קדשים אמרו שאם מלחו או שבשלו אינו עובר עליו דבר תורה, ואפילו הכי אמרי' בפרק כל הבשר (קי"א, ב') בפינכא דאימלחא בה בשרא בי ר' אמי ותברה, ואמאי וליעביד לה הגעלה, ואיפשר דכיון דבעיא הגעלה תלתא זימני לא משהי לה דילמא פשע בה בנתיים. ותדע דאי לא, לישהיה ויחזירנה לכבשונות וככולי עלמא, אלא מפני שטורח הוא לו ואינו מצוי, חשש שמא יפשע וישתמש בה בנתיים. וכלי חרס יש לו הכשר בהחזרת כבשונות לפי שהסיקו מרובה עד שנצוצות נתזות ממנו, והוא הדין למי שמסיק אותו מבפנים היטב, אלא שאסור לעשות כן דחוששין שמא חס עליו שמא ישבר. וכן אם הסיקו מבחוץ שלא בהחזרת כבשונות, אינו יוצא מידי דפנו, דגרסינן בזבחים פרק דם חטאת גמרא אחד שבשל בו (צ"ה, ב') ואיתא נמי בפרק כל שעה (פסחים ל', א') ההוא תנורא דטחו בה טחיי אסר רבה בר אהילאי למיכלה לריפתא אפילו במילחא, דילמא אתי למיכלה בכותחא. פי' אפי' הפת שאפו בו לאחר שהוסק התנור דקסבר שאין כלי חרס יוצא מידי דופנו לעולם ואפילו על ידי היסק. ואותביניה מהא דתניא אין שטין את התנור באליה, ואם שט כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה, עד שיוסק התנור, תיובתא דרבה בר אהילאי תיובתא. ואמרינן וכי מאחר דאיתותב רבה בר אהילאי, אמאי אמר רב קדרות בפסח ישברו, ופרקינן, אמרי רב מוקי לה לההיא, בתנור של מתכת. ואיבעית אימא לעולם בשל חרס, זה היסקו מבפנים וזה היסקו מבחוץ, ונעביד ליה היסק מבפנים, קדרות חייס עלייהו דילמא מיתברי, הילכך האי בוכיא היסקו מבחוץ הוא ואסור. ואלא קדרות ישברו, ונהדרינהו לכבשונות, כלומר קדרות של מקדש שבשל בהן חטאת ושאר קדשים, אמאי ישברו, ופריק לפי שאין כבשונות בירושלם. אלמא קדרה שבשל בה איסור ואפילו של תורה כנבלה וכיוצא בזה, מחזירה לכבשן ודיה. אבל להסיקה מבחוץ לא, ולא אפי' להסיקה מבפנים גזירה דילמא חאיס עלה דילמא פקעה. ואפי' לענין יין [נסך] חששו כן, כדאיתא בפרק אין מעמידין (ל"ג, ב') ואיפשר דלענין יין נסך הואיל ובליעתו בצונן, אם הסיקו מבפנים עד שעבר חומו בחוץ ואינו יכול ליגע בו, שהוא מותר. וכן דעת רש"י ז"ל, ורבינו יצחק ז"ל וכמו שאני כותב בשער ששי של בית היין. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער רביעי]. כתב החכם גרסינן בירושלמי במסכת תרומות פרק אין נותנין דבלה וגרוגרות בתוך המורייס, תני ר' חלפתא בן שאול קדרה כלומר של חרס שבישל בה תרומה מגעילה שלשה פעמים בחמין ודיו. א"ר בא ואין למדין הימנה לענין נבלה א"ר אשי קשיתה קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבלה בלא תעשה ואת אמרית הכין א"ר בא כמאן דאמר מאיליהן קבלו עליהם המעשרות. ופריך מדתנן הרכינה ומיצת הרי היא תרומה אלמא אין מקילין בה, ומשני שהאור מפליטה ומגעילה ואין כאן קולא כל כך. ונראה שהוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם, ותדע לך שאם אי אתה אומר כן כי א"ר בא אין למדין ממנה לענין נבלה לישמעינן שאר איסורין של דבריהם, ועוד הביא ראיה בשם הרב ר' שמריה ז"ל מיהא דאמרינן נעוה ארתחו ופי' גת חרס משום דאיסור יין של נכרים דרבנן ע"כ. ודברים אלו כולן כשגגה שאין חילוק בדין כלי חרס בין איסורין של תורה לשל דבריה' בכולן אין להם תקנה שאינו יוצא מידי דפנו לעולם והתורה העידה עליו כן שכתוב בו ישבר, וראיה לדבר דהא אמרינן לענין יין נסך (ל"ג, ב') דדרש מרימר דקוניא בין אוכמא בין ירוקא בין חיורא שרי כלומר ככלי עץ דיותר מיכן אי אפשר ולענין חמץ אמרינן דכלהו אסירי כלומר ככלי חרס דאין להם תקנה. ומקשינן להו בגמרא בע"א אהדדי ומתרצינן זה תשמישו על ידי חמין וזה תשמישו על ידי צונן, אלמא דכי האי גוונא ביין נסך דנשתמש בו על ידי חמין אין להם תקנה כשאר איסורין דעלמא, ועוד שאם כדבריו כן הוא כל כלי חרס שבעולם אפשר להכשיר דמשהי להו דלא ליהוו בני יומן ולא מתסרי אלא דרבנן דהוו נותן טעם לפגם ואפשר להכשירן בהגעלה, וכי תימא דילמא לא משהי להו, והא לא גזרינן כי האי גוונא, דמקשינן בגמ' (פסחים ל', א') ולישהינהו לאחר זמנן וליעביד בהו שלא במינן ומשני דילמא אתי למיעבד בהו במינן. ועוד לשמואל אמרינן קדרות לא ישברו אלא משהי להו לאחר זמנן ולא גזר דילמא לא משהי, אלא דברים אלו אינן ואין משמע השמועות כדעת החכם הזה כלל. וראיה לדבר מדאמרינן מעיקרא תני ר' תחליפא בן שאול קדרה שבישל בה תרומה מגעילה שלשה פעמים א"ר בא ואין למדין ממנה לענין נבלה אמ"ר יוסה קשיתה קומי ר' אבא תרומה עון מיתה נבלה איסור לאו ואת אמרת הכין. והשתא ודאי תמיהא מילתא טובא לר' יוסה הא דר' אבא קשיא ליה ובלאו דר' אבא לא קשיא ליה והיכי אפשר דלא קשיא לכלהו הא דר' חלפתא דתני תקנתא לכלי חרס והלכה רווחת בישראל שאין כלי חרס יוצא מידי דפנו לעולם והתורה העידה עליו, אלא ודאי הא דר' חלפתא בשאינה בת יומא משמע לאו דאיסורא דרבנן ומשמע להו דכיון דליכא אלא איסורא דרבנן וקיל איסוריה דהוא פגום דאלו דכוותיה בעין משרא שרי, וכיון דכן שרינן בהגעלה שלשה פעמים, ועלה אמ"ר אבא דאין למדין ממנה לענין נבלה להתיר בהגעלה אפילו בשאינה ב"י ומתמהינן עלה תרומה עון מיתה ונבלה איסור לאו ואת אמר הכין, ומשנינן דאתיא כמאן דאמר מאיליהן קבלו עליהם המעשרות כלומר כמ"ד דקדושה שניה לא קדשה לעתיד לבא דהויא לה תרומה דרבנן והשתא ודאי אפילו בבת יומה כיון דהויא דרבנן, והוי לה דרבנן בין בארץ בין בח"ל וכיון שכן אין שום הפרש בדינה בין אותה שהיא בארץ לאותה שהיא בח"ל דבארץ גופה אין לה עיקר כלל, וקילא משאר איסורין לפי שאין איסור' שוה בכל, דבח"ל מקומות מקומות יש דאיכא מקומות דאין נוהגת בהם תרומה כלל ואפי' הכי אין למדין ממנה לענין נבלה כלומר אפילו באיסורין דרבנן כגון קדרה שאינו ב"י, דבלאו הכי לא צריכא למימר דכלי חרס אין להם תקנה אלא בשאינה ב"י קאמר דאיסורא דרבנן, ואפי' הכי לא סגי לה בהאי הכשר שלא נאמרו דברי' אלא בתרומה דרבנן ומשום קולא דידה טפי משאר איסורין דרבנן אבל כולהו שאר איסורין דרבנן אין מבטלין בהם איסור לכתחלה ק"ו מקדרה דלאו ב"י דאמרינן דלא מבטלינן ואע"ג דרבנן והוי נמי איסור פגום. ר' יוסטא בר שונם בעא קומי ר' מונא תנן ג' טיפין ודיו וכה את אמר הכין כלומר במתני' תנן המערה מכד לכד וניטף ג' טיפין נותן לתוכה חולין כלומר ומותר לבטל המותר ואת אמרת הכין כלומר דליבעי הגעלה, ואמאי אינו מבשל בה חולין בלא הגעלה ויבטל המותר לכתחלה כשם שנותן בכד חולין אחר שלש טיפין ומבטל המותר, ומהדרינן התם בצונן ברם הכא על ידי האור הוא נגעל כלומר התם בצונן ונראה וניכר מה שאנו מבטלין ורואין שיהיה בחולין שאנו נותנין בתוכן כדי בטול, ברם הכא בקדרה שבישל בה תרומה אם בא לבשל בה חולין שלא על ידי הכשר על ידי האור נגעל ואי אתה יודע פליטתו, ולפיכך צריך להכשירה. זו הנוסחא היא עיקר וזו היא פירושה ושלא כדברי המחבר. וההיא דנעוה ארתחו לאו בכלי חרס היא אלא בשל אבן שדינה ככלי עץ, מיהו אין לנו רמז בשום מקום לדין זה בגמרתנו ושיהיה לכלי חרס הכשר בהגעלה בשום איסור בשום מקום ולפי גמרתנו אליבא דשמואל דאמר חלת חוצה לארץ מבטלה ברוב בלאו ההוא הכשר סגי לה. ומדברי הירושלמי נראה דמתני' דהמערה מכד לכד בתרומה דרבנן אבל בגמרא דילן לא משמע הכי אלא אפילו בתרומה דאורייתא ומשום טורח צבור אמר שנוהג בתרומה כדרך שנוהג בשלו בחולין. ומיהו דוקא במערה בהם חולין א"כ לא מיקרי ביטול איסור שהתרומה אינה איסור והחולין אינם איסור, ולפיכך שרי כי האי גונא מפני טורח צבור בתרומותיהן. עוד כתב וכלי חרס יש לו הכשר בהחזרת כבשונות ע"כ. והוי יודע דהחזרת כבשונות אינו הכשר כהגעלה בכלי מתכות דהתם להפליט מה שבלע אבל ליבון בשום מקום אינו מפליט כל איסור שבו אלא כלוי הוא שהוא מכלה איסור שבתוכו, ולפיכך הוא הכשר ונפקא לן מינה דאלו שפוד מתכת דקימא לן חם מקצתו חם כלו ונשתמש בו איסור במקצתו הרי כולו נאסר כאלו נשתמש בכולו, וכשבא להכשירו בליבון לא די לו ללבן עד כדי אותו מקצת שנשתמש בו באיסור לפי שאין הלבון מפלט בלעו אלא מכלה, וכשמכלה עד כדי אותו מקצת לא די לו בכך, שכשיבא להשתמש בו בהיתר יפלוט איסור על ידי אותו מקצת שלא הוכשר שהרי חם מקצתו חם כלו, ולא די לו אלא בליבון כלו. אבל בקדרה של מתכת שנשתמש בה איסור במקצתה די לו בהכשר הגעלה עד כדי אותו מקצת, דהגעלה הכשר פליטה היא וכבולעו כך פולטו וכבר פלט כל מה שבלע, ואף על פי שמפעפעת הבליעה על ידי הלחות ביותר מכדי שיעור התשמיש, כך עכשיו בהגעלה על ידי הלחות פולט הכל. ואע"פ שאמרו בזבחים לענין מריקה ושטיפה (צ"ו, ב') דאם נשתמש בכלי במקצת צריך מריקה ושטיפה בכלו, ההיא לענין קדשים היא אבל לחולין כלל גדול בידינו כבולעו כך פולטו. ואף בקדשים לא נאמר אלא לאחר שנעשה נותר אבל קודם לכן די לו מקודם לכלי במשתמש בו כשיעור ראשון, כדאמרינן עלה בע"א כל יום ויום נעשה גיעול לחברו. מיהו ליתיה להאי דינא אלא להיתר בהיתר כגון קדשים קודם זמן איסורן קודם שנעשו נותר וכגון בשר בחלב בקדרה של מתכת שבישל בה בשר וחזר ובשל בה ירק דמותר לבשל בה חלב, אבל לא בדברים האסורין וכן העלה בזו המחבר אבל שאר דינין שכתבנו לא נתבארו בדבריו, ומכל מקום שמענו מההיא דכל יום ויום נעשה גיעול לחברו דלא חיישינן לניצוצות דחד זימנא דהא בעלמא בעינן גדנפא. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער רביעי]. עוד שם כתב החכם גרסינן בירושלמי במסכת תרומות פרק אין נותנין דבלה וכו'. אמר הכותב מה ידע ולא ידע המחבר וכבר עמד המחבר על הכל בחבורו ובטענות יותר נכונות וכמו שיראה המעיין שם. ואמר בטעם התרומה לפי שאין לה עיקר מן התורה ובתרומת חוצה לארץ. והביא ראיה מפינכא דר' אמי דאימלח בה בשר ותברה ולא הכשירה בהגעלה אע"ג דדם שמלחו דרבנן, ודחה גם ראיית הרב ר' שמריה מנעוה ארתחו בטענה יותר נכונה דנעו' של חרס היא וכן פי' ר"ח ז"ל, אלא דשאני התם דנבלע בצונן גם מה שאמר שאם כן אפילו באיסורי תורה שאינן בני יומן דהשתא אינן אלא מדרבנן אלא כיון דבהנהו לא אמרינן ק"ו לאיסורין דרבנן, וזה טעות דשאני התם דעיקר האיסורין בעוד שהיו בשבחן היו דבר תורה. גם מה שפירש הירושלמי פי' משובש הוא ואין הלשון והסוגיא של שם הולמים כן, ועוד ששיבש גירסת הירושלמי מדעתו שרא ליה מריה שהוא מהפך את הנוסחאות מבלי הדעת כדי לחלוק על האמת. ונוסחת הירושלמי האמיתית והכתובה בכמה ספרים ובמפרשי' משניות כך היא ר' יוסטנא בר שונם בעא קומי ר' מונא תנן הרכינה ומיצת הרי זו תרומה ואת מר הכין, והוא שבש מעצמו והכניס בה מה שאינו וכתב תנן הרכינה ומיצת ודיו ואת מר הכין וכתב שזו גרסה נכונה בעיניו ופירוש תנן הרכינה ומיצת שלשה טיפין ודיו ואין צריך להגעיל אלא מקילין לתת מיד חולין, ואת מר הכין שצריך להגעיל שלשה פעמים, ואהדר ליה גבי הרכינה ניכר מה שאנו מבטלין בתוך החולין ויש בחולין כדי לבטל אבל כאן ע"י האור הוא נגעל ולא ידענו כמה ע"כ. ורחמנא ליצלן מהאי דעתא דליטעי ר' יוסטנא ולימא דקדרה שבשל בה תרומה יהא מותר לבשל בה חולין לכתחלה בלא שום הכשר, דהא תניא בהדיא (חולין צ"ז, א') קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם. ועוד מאי קושיא דהרכינה ומיצת דהתם שלשה טיפין מיהא צריך להטיף וכה היאך יתיר בלא כלום, וכל מה שכתב שבוש גמור הוא ור' יוסטנא לא מקשה כדי להקל אלא להחמיר, ובדקתי בפירושי המשנה לרבינו שמשון ומצאתי שם הגרסא כמו שכתובה בחבור ופי' זה לשונו קדרה של חרס ואע"ג דחרס אינו יוצא מידי דפנו בתרומה הקלו לפי שמדבריהם מאיליהן קבלוה קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן, ופריך ממה שמחמיר במתניתין גבי הרכינה ומיצת לא היה לנו להקל ומשני שהאור מגעילה ומפליטה ואין זו קולא עד כאן לשון הרב. ועל כן אמר המחבר דמסתבר ליה דהוא הדין לשאר איסורין דרבנן כיון שאמר ואין למדין ממנה לנבלה ולא אשמעינן עדיפה מינה ולימא ואין למדין ממנה לשאר איסורין דרבנן, וזה נכון ובחבור מפורש כתקונו. עוד שם עוד כתב דכלי חרס וכו'. אמר הכותב לא דק וגם דבריו נראין כסותרין זה את זה. אמר דבהגעלה די לו בהגעלת אותו מקצת שנשתמש בו דכלל גדול אמר בחולין דכבולעו כך פולטו ואם כן אף אנו נאמר בכלי שצלה בו איסור אם ליבן אותו מקצת נכשר כולו דכבולעו כך פולטו, ועוד דכיון שהוא אומר דכלי מתכות כל שחם אותו מקצת שצלה בו חם ונתפשט הבלע אף במקצת שלא צלה בו, אם כן אף כשליבן אותו מקצת חם כולו ואותו חם גם הוא מכלה מה שבלע כדרך שבלע, והיה לו ללמדנו מאין לו דינין אלו אם מן הגמרא או מן הסברא. ותחלה אומר מנין לו שנאמר חם מקצת' שצלה בו חם כולו אפילו מה שלא צלה בו ובלע, דילמא לא אמרו אלא אם חם מקצת שחוץ לצלי הרואה פני האש חם כולו אפי' אותו מקום שהבשר חופה אותו, וכאותה שאמרו בריש פרק כיצד צולין (ע"ד, א') דאמר דאין צולין את הפסח בשפוד של מתכת משום דבמתכת אמרינן חם מקצתו חם כולו כלומר וכיון שחם המקצת שחוץ לטלה והרואה פני האש חם אפילו מה שכנגד הטלה אעפ"י שאינו רואה פני האש, שהבשר יכסנו ואף רטיבות הטלה אין מצילתו מאותו חם וקא מטוי הפסח ממי השפוד והתורה אמרה צלי אש ולא צלי דבר אחר, מכאן נראה הפך ממה שאמר דאדרבה אם אומרים חם מקום הצלי חם אפילו מה שחוץ לצלי אבל מקום הצלי לא קרינן ליה חם מפני שאינו רואה פני האש ועוד שרטיבות היוצא מן הצלי מחליש כח חום האש, וקתא דסכיני דפסחא אפשר משום דקתא גופיה נוגע בחמץ ובלע כעץ פרור דצריך הגעלה ומ"מ לא למעשה אני אומר אלא להלכה דאפשר דחם מקצתו חם כלו אמרינן אפי' באותו חם שתחת הצלי לבלוע מיהא מחמת אותו חם כולו אעפ"י שאין בו כדי לבשל. ועוד אני אומר מאין לו דמבשל איסורין גמורין כנבלה וכיוצא בו במקצת כלי שלא יהא צריך להכשיר כל הכלי, ואם נפשך לומר מההוא דזבחים פרק דם חטאת (צ"ו, ב') דאמרינן אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה כדברי ר' יהודה ואתא למעוטי תרומה ואקשינן ותרומה לא בעיא מריקה ושטיפה והתניא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם בשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם, ופריק רבא לא צריכא אלא לדאמר מר בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי הא לא צריך אי משום הא דילמא לא אירייא דהתם אפשר דדוקא בבשר בחלב ובתרומה דבלע היתירא ובבשר בחלב טעמא משום דכל שנחלש טעם הבשר על ידי הגעלת אותו מקצת הכלי שבישל בו שוב אינו ראוי לחול עליו שם איסור בשר בחלב, ובתרומה נמי אע"ג דמעיקרא אסורה לזרים והויא ליה לזרים כדבר האסור, שאני תרומה דאפילו היא בעינא היקילו בה להתירה ולבטלה לכתחלה במה שאין דרך להקפיד בעלים בחוליהם. ודוקא כל שאין בה נתינת טעם וכמו שאמר (תרומות פי"א, מ"ו) במגורה שפינה ממנה תרומה ורוצה ליתן בה חולין שאין צריך להיות יושב ומלקט, אבל בשאר איסורין גמורין כנבלה וכיוצא בה אני אומר בשל במקצת כלי שצריך להגעיל כל הכלי לפי שהאור מהלך תחת אותו מקצת שמבשל בו וחם מקצתו שהאיסור בו חם כולו ועל ידי הבישול הרוטב מתבשל ומתפשט ונבלע קצתו למעלה. ואפשר דמשום הכי אמרו בסכיני דפסחא (פסחים ל', ב') מגעיל להו ולקתייהו ברותחין, לפי שהסכינין משתמשין בהם בדברים הרטובין ושיש בהם מרק להבליע דחמץ בפסח אסור הוא כשאר איסורין ומיהו אפילו נשתמש בסכין בחמץ בחמין ואמר רב אשי דפרזילהו בנורא וקתייהו ברותחין אף לכשתמצא לומר דמקצת הסכין שבתוך הקתא בולע דחם מקצתו חם כולו אמרינן, ושעל ידי הרוטב מתפשט ובולע הכל אפילו הכי אפשר דאותו בלע דפרזלא דתוך הקתא, נפלט מחמת ליבון של סכין שחוץ לקתא ועם ההגעלה שמגעילו עוד דיו לו. ועוד שאינו משתמש במצה במקצתו שבתוך הקתא.
<h2>דף קיב.</h2>
ועתה נבאר אם מותר להשתמש לכתחלה בכלי שאינו בן יומו, לפי שהוא נותן טעם לפגם אם לאו. ונבאר אם סתם הכלים בני יומן אם לאו. גרסינן בפרק בתרא דע"ז (ע"ה, ב') הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר, מטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וקיתונות, מדיחן ומטבילן והן טהורין, דברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין, מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי האור, כגון השפודין והאסכלאות מלבנן באור ומטבילן והן טהורין, וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ולא הגעיל ולא ליבן, תאני חדא אסור, ותאני חדא מותר, ולא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר. ואנן קיימא לן כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, וכדאמרינן בפרק בתרא דע"ז גמרא כל שהוא בהנאתו בנותן טעם (ס"ז, ב') אמר רב כהנא מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר. ואמרינן נמי התם (ס"ח, ב') אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר. והא דתניא וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל, יש מפרשים דטבילה זו [היינו] הדחה והיינו דלמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור, אסור. דאי טבילה ממש קאמר, ובכלים חדשים שלא נשתמש בהן, ליכא נתינת טעם כלל, ועוד דמשום טבילה ליכא מאן דאמר שיהא אסור ואפילו בדיעבד, אלא טבילה זו, היינו הדחה, כלומר שאם נשתמש קודם שהדיח מותר, דנותן טעם לפגם הוא. ולפי דבריהם אפילו באיסור המודבק על פני הכלי, אם אינו בן יומו, אומרים בו נותן טעם לפגם כמו שאמרו באיסור הבלוע בדפני הכלי, דכל שהוא על פני הכלי, ועבר יומו, עברה צורתו והרי הוא פגום ומותר. אבל הראב"ד ז"ל וכן רבותינו בעלי התוספות סבורין, שלא אמרו בשאינו בן יומו נותן טעם לפגם אלא באיסור הבלוע אבל מה שהוא בעין על פני הכלי, הרי הוא כחתיכת האיסור שאינו נפגם שלא לאסור תערובתו כשעבר יומו. ולפיכך אם נשתמש בו עד שלא הדיח, אפילו למאן דאמר בעלמא נותן טעם לפגם מותר, הכא אסור, דאין כאן פגם כלל. ופי' הראב"ד ז"ל עד שלא הטביל, טבילה ממש ולאו מדוקא נקיט ליה, ומסתברא ודאי כדבריהם, שאם נשתמש בהן עד שלא הדיח לכולי עלמא אסור, וכדמוכח שמעתא דצנון וליפתא וסילקא שחתכן בסכין דבפרק כל הבשר (קי"ב, א'), וכדכתיבנא לעיל בשער הראשון של בית זה בתחלתו, דטעמא דהתם משום שמנינות הקרוש על פני הסכין, וכן פירש שם רש"י ז"ל וכן עיקר. אלא שקשה לי קצת הא דאמרינן בע"ז בפרק אין מעמידין (ל"ט, א') קורט של חלתית מאי טעמא, אמר רבא משום דמפסקו ליה בסכינא דארמאי ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, הכא אגב חורפא דסכינא מחליא ליה. אלמא אפי' בסתם סכינין ששמנינות קורש על פניהם, שייך נותן טעם לפגם, ותירץ לי מורי הרב ר' יונה ז"ל, דהתם בקורט של חלתית הנמכר בחנות, וחנוני מקנח הוא [כליו] כדי להשביח מקחו, ולומר דאפי' הנמכר בחנות דליכא משום שמנינות הקורש, דחנוני מקנח ליה לסכין, וליכא אלא משום נתינת טעם של גיעול הסכין, אסור, דחורפא דחלתיתא מחליא ליה. והרמב"ן ז"ל הקשה דמכל מקום ברייתא קתני וכולן שנשתמש בהן, דמשמע דנשתמש בהן בלא שום הכשר ואפילו הכי מותר למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, ועד שלא הגעיל ולא ליבן ודאי היינו שלא עשה בהן שום הכשר, דמאן פלג לך שלא הגעיל, אבל הדיח, ומעתה הגע עצמך אילו נשתמש גוי באיסור צונן, ולא הדיח אסור ואם בישל מותר, ואם נפשך לומר דעד שלא הגעיל דוקא קאמר אבל ודאי הדיח, ואם לא הדיח ונשתמש בכולן אסור, למה התירו שמן וכוספן של גוים, דילמא בשלו עד שלא הדיחו, ואם תאמר מדיחין הן כליהן בכל עת, למה אמרו מדיחן ומטבילן והן טהורין, ומסתברא לי שזו אינה קושיא דהא דקתני עד שלא הגעיל ועד שלא ליבן, בשהדיח קאמר ואורחא דמילתא נקט שדרכן של בני אדם בכליהם שאין משתמשין בהן תבשיל אחר תבשיל, ואפילו ישראל בכליו, אלא בהדחה לנקיות בעלמא, אבל הגעלה וליבון אין דרכן של בני אדם [בהן], ולהגעילן מידי איסור בלחוד הוא שעושין כן, ולפעמים ששכחת הלב מביאה לשגגה, ומבשל כדרכו בהדחה [בעלמא], ומן הטעם הזה הוא שהתירו כוספן של גוים וחביריו השנויין בגמרא, דסתמא דמילתא הדיחו כלים עד שלא בשלו בהן, וכל שכן בדברים הנמכרין על ידי החנוני שהחנוני מקנח כליו להשביח מקחו. מכל מקום שמעינן מיהא דסתם כליהן אינן בני יומן, דהא קתני שאם נשתמש בהן עד שלא הגעיל ועד שלא ליבן מותר, למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, לומר דבכלי שאינו בן יומו מחזקינן ליה. ותניא בפרק אין מעמידין (ל"ח, ב') כוספן של גוים שהוחמו חמיו ביורה גדולה אסור. ביורה קטנה מותר. איזו [היא יורה] קטנה, אמרי דבי ר' ינאי כל שאין צפור דרור יכול להכנס בתוכה. וניחוש דילמא הדומי הדמוה ועיילוה, אלא כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס. ואקשינן והא תניא אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה מותר, ופרקינן לא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור. אלמא סתם כליהן בנותנין טעם לפגם, דהיינו שאינן בני יומן מחזקינן להו. ועוד שמעינן מיהא דהלוקח כלי תשמיש מן הגוים, דלכתחלה אסור להשתמש בכלי שאינו בן יומו, דהא אפילו לברייתא דקתני אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל ועד שלא ליבן מותר, הא קתני דלכתחילה את שדרכו להגעיל יגעיל, ואת שדרכו ללבן ילבן. וגרסינן בפרק כל הבשר (קי"א, ב') ההוא פינכא דהות בי ר' אמי דאימלח בה בשרא ותברא, ואם איתא דכל כלי שאינו בן יומו דנותן טעם לפגם מותר להשתמש בו לכתחלה, אמאי תברה, לישהייה עד למחר וליכול בה אפי' רותח. וכן הדין לקדרה שבשל בה בשר, אסור לאכול בה חלב אע"פ שאינה בת יומה, ואע"פ שכשבלעה היתירא בלעה, ונפגם קודם שיבא לידי איסור בשר בחלב, דכל שבלע מן השבח אע"פ שחזר לפגם בתוך דפני הכלי, רואין אנו אותו כאילו עומד בשבחו שלא להתירו לכתחילה מיהא, וקדרות בפסח יוכיחו שאם אתה אומר [כן אף] כלים שנשתמש בהן חמץ קודם הפסח, יהיו מותרין בפסח, שהרי מן ההיתר בלעו ועד שלא הגיע הפסח חזר החמץ להיות פגום, ואמאי אסורין בפסח, אלא ודאי כל שבלע מן השבח לעולם אסור להשתמש בו לכתחלה, עד שיגעיל את שדרכו להגעיל וילבן את שדרכו ללבן. וזה ברור ועיקר. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער רביעי]. עוד כתב המחבר דכלי שאינו בן יומו לא חשיב נותן טעם לפגם אלא לענין בלע שבו, דדבר הבלוע ואינו בן יומו חשוב בודאי נותן טעם לפגם אבל כל דבר שהוא בעין אינו חשוב פגום בשאינו בן יומו וכן לענין טיחת כלים אינו חשוב פגום בשאינו בן יומו, וכי שרינן דבש ושמן ולא חיישינן לגיעולי נכרים משום דחזקת כלים בסתם כשאינן בני יומן משום שאין דרך להשתמש בכלים דרך בשול ולא על ידי האור אלא אחר הדחה שהדיחו אותו מתשמיש ראשון. והקשה מההיא דע"א דאסרינן קורט של חלתית משום דמפסקי לה בסכינא דארמאי ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, אגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה שמנוני' והוה ליה נותן טעם לשבח ואסור, אלמא טיחה דסכין חשבינן נותן טעם לפגם אי לאו משום טעמא דמחליא ליה, ע"כ. ולאו קושיא היא כלל וכבר כתבנוה למעלה דהתם לאו משום דחשבינן טיחת הסכין דבר הפגום בעצמו דהא לא אפשר, דאם איתא לא הדרא מיתסרא משום דמשבחא דכל דבר שניתר מחמת שנפגם אינו חוזר להיאסר לעולם, אלא הכי קאמ' סד"א משום דלאו אורחא דחלתית בשמנונית, דליהוי פגם בו וכיון דכן לישתרי קמ"ל דמשום דמחליא ליה חשבינן תערובתו לשבח. והא דאמרינן התם בשילהי ע"א וכולן שנשתמש בהן כלומר בכלים של נכרים עד שלא הגעיל עד שלא ליבן עד שלא הטביל תני חדא מותר ותניא אידך אסור ומוקים הא דתניא מותר כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, קתני מיהת שלא הטביל כלומר שלא הדיח ושרי לה משום דנותן טעם לפגם אלמא טיחה גופה דלאו בת יומא חשיבא נותן טעם לפגם, ולמאן דאסר אסירא ולמאן דשארי שריא, אפשר דשלא הטביל דהתם טבילה קאמר ואגב שיטפא נקטה ולאו דוקא דמשום טבילה לא מיתסרא ובדידה נמי לא שייך דין נתינת טעם כלל. אי נמי אפשר דעד שלא הטביל הדחה קאמר ואגב שיטפא נקטינהו לכלהו תלתא וההיא דתניא מותר לא הדרא אכולהו אלא אשלא הגעיל ושלא ליבן, אי נמי אפשר דכי אמרינן דטיחה חשיבא איסור בעין ולא חשיבא פגומה משום דלאו בת יומה, טיחה נדבקת כעין טיחת שומן או רוטב, אבל טיחת דבר צלול כעין יין כיון שנתיבשה דינה כבלע וכל שאינו בן יומו חשוב פגום ואיסור קנקנים לאו משום טיחה אלא משום פליטת כח היין, וההיא איפשר דלא מיפגמא בשהייה. עוד כתב קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואע"פ שאינה בת יומה ואע"פ שכשבלעה היתירא בלעה ונפגם קודם שיבא לידי איסור בשר בחלב. וכתב קדרות בפסח יוכיחו שאם אתה אומר כן אף כלים שנשתמש בהן חמץ קודם הפסח יהו מותרין בפסח דהא היתירא בלעי ונפגמו בעודן היתר אלא כיון שנבלעו מן השבח הרי הם אסורין לעולם ע"כ. ודברים אלו כשגגה וקדרות בפסח ראיה ברורה דאמרינן בגמר' (פסחים ל', א') אמר רב קדרות בפסח ישברו ופרכינן עלה אמאי ישברו לישהינהו לאחר זמנן וליעביד בהו שלא במינן, ואמרינן גזירה דילמא עביד בהו ככל איסורין במינן ובוודאי אסור לבטל איסורין בכל איסורין שבתורה אפילו בדרבנן ובודאי נותן טעם לפגם מותר בכל איסורין שבתורה בין אותן שהן בשיעוריהן בנותן טעם בין שהן במשהו, דטעמא דהיתר דנותן טעם לפגם דלא חשיב אוכל אלא כעפרא בעלמא ואעפ"כ אסור לבטל אותו דקדרה של נכרי והיא אינה בת יומה אסור בודאי לבשל בה וכיון דכן מאי האי דפרכינן וליעביד בהו שלא במינן לאחר זמנן, ומאי האי דמתרצינן דילמא עביד במינן, שלא במינן מי התיר ובמינן מי אסר, והנכון בזה מה שפי' מורי רבנו משה ז"ל דזימנין דאשכחן דמותר לבטל איסורין כגון האי דאמרינן ביום טוב (ביצה ד', ב') עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן אף כאן בחמץ לאחר זמנו שלא במינו דאיכא קולי טובא דכי בלע היתירא בלע ונפגם בעודו היתר, ואפי' מושבח מסתמא אין בו שיעור כדי לאסור דמסתמא קדרה דלאו בת יומא בלע שבה נתיבש ואין בפליטתו כדי נותן טעם, ורב סבר חמץ לאחר הפסח שלא במינו בנותן טעם והכי סברא דרב בכולהו איסורין שבתורה, בכי הא ודאי מבטלין איסורין לכתחלה, ומתרצינן דילמא עביד בהו במינן והוי במשהו נמצא שיש בפליטתו כדי לאסור אלו היה מושבח ובכי הא אין מבטלין איסורין לכתחלה ומשום הכי לדידן דאית לן דחמץ בזמנו במשהו אסור לנו לבשל בקדרות, לפי שיש בפליטתן כדי לאסור. נמצאת אומר בקדרה שבשל בה בשר ואינה בת יומה שכל מדות אלו בה ומותר לבשל בה חלב לכתחלה, ותו תיהוי פירושה דההיא שמעתא כדבעית הרי שאמרו בפירוש לרב שמותר לכתחלה לבשל בקדרות אחר הפסח שלא במינן אלמלא משום גזרה דבמינן, וכל מדות אלו שיש בבלע חמץ לאחר זמנו כלן בבשר בחלב, וליתה לההיא גזירה דילמא עביד בהו במינן. אלא ודאי לנו שומעין שאמרנו כהלכה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער רביעי]. עוד שם עוד כתב המחבר דלא אמרינן בכלי שאינו בן יומו נותן טעם לפגם אלא לענין בלע שבו אבל כל דבר שהוא בעין אינו חשוב פגום והקשה מההיא דחלתית ולאו קושיא היא וכבר כתבנוה למעלה. אמר הכותב כבר כתבה למעלה וכבר כתבנו שם מה שיש במה שכתב מן הטעיות ואיני זקוק לכפול כאן. עוד שם עוד כתב קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב וכו'. אמר הכותב טועה הוא בדמיונות ותולה בוקי סריקי ברב ז"ל, וחס ליה דלימא כי הני מילי גריעותא ומה לו לרב ז"ל להביא ראיה מעצים שנשרו מן הדקל דהתם בדבר שאין לו עיקר בדאורייתא והוא ז"ל בעצמו מן המתירין בכענין זה וכמו שכתבנו למעלה, אבל חמץ לאחר זמנו לרב דלית ליה כרבי שמעון יש לו עיקר בדאורייתא. גם מה שאמר דבלע שאינו בן יומו סתמא אינו אלא משהו אם כן למ"ד נותן טעם לפגם אסור, אם בשל מותר דהא אינו אלא משהו וכל שיש בו ששים משהו יין מותר וברייתא דקא תני בלוקח כלי תשמיש מן הנכרים אם נשתמש בהן אסור ואוקימנא בשלהי ע"א כמ"ד נותן טעם לפגם אסור היכי משכחת ליה דאסור והא בטל במיעוטו. וגם מה שאמר דאין אסור לבשל בפסח בכלי שנתבשל בהם חמץ אלא לדידן דסבירא לן דחמץ בפסח במשהו, אם כן לר' יוחנן דאמר דאף חמץ בפסח בנותן טעם משתמש היה אף בכלים שנשתמש בהן חמץ אפילו בחמין ונמצאו בביתו כלי חמץ וכלי מצה מעורבין זה בזה חס ליה לא יאמר עליו כזה. ואף אנו למי שפוסק אפילו בחמץ בפסח בנותן טעם כבשאר האיסורין נבוא ונשתמש בהן לכתחלה כל שאינן בני יומן חלילה לנו מעשות זאת, ועוד דאם כדבריו כיון דאפילו במינו לרב מותר מן הדין דפגום הוא היאך גזר לאחר זמנו שלא במינו אטו מינו, ומינו מותר דבר תורה, אלא על כרחין אפי' משהו ופגום במינו אסור דבר תורה לרב או משום דאית ליה נותן טעם לפגם אסור וכמו שפי' רש"י ז"ל, אי נמי דכל איסורי משהו אוסרין אפי' לפגמן כדעת רבינו יצחק ז"ל, והקושיא שהקשה והתירוץ שנסמך ונשען עליו כמשענת הקנה הרצוץ וענין אחד יש להן דהתם איפשר לומר דמדקאמר אמר רב סתם קדרות בפסח ישברו משמע שכלל בזה כל הקדרות ואפילו הקדרות שלא בשל בהן דייסא ולא קמחים, אלא דחוששין להם למשהו חמץ ולפיכך בפסח בין לרב בין לשמואל כיון דלדידהו במינן במשהו לכתחלה אסור להשתמש אפילו בכלים שלא נשתמש בהן חמץ אלא במשהו ואפילו בשאינן בני יומן, דנותן טעם לפגם אסור, דכל שאיסורו במשהו אפילו נותן טעם לפגם אוסר כדעת רבינו יצחק ז"ל ועיקר, והילכך בפסח כדי שלא יבוא להתיר במינו בכענין זה לכולהו אסור, ואפשר דלמאן דאית ליה חמץ אפילו בזמנו בנותן טעם כרבי יוחנן מותר להשתמש בקדרה כזו משום דמותר לבטל איסור משהו לכתחלה בכל האיסורין ששיעורן בנותן טעם וכן דעת הראב"ד ז"ל בספר איסור משהו. אבל לאחר זמן לשמואל פשיטא דמשהא להו לאחר זמנו ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו דאית ליה כר' שמעון ואפי' חמץ ממש מותר, ואפילו לרב כיון דכל אחר זמנו בנותן טעם מותר היה סבור המקשה דמותר לבטלו שלא במינו אפילו לכתחלה דלאחר זמנו כולי האי לא גזרינן ואמר ליה דלא. אלא לרב כיון דאסר ליה במשהו אפילו לאחר זמנו אסור דאע"ג דהופג טעמו, באיסורי משהו ליכא משום טעם לפגם כדאמרן והילכך גזר שלא מינו אטו מינו. עוד יש לומר דאפילו בקדרה דבשל בה דייסא הוא ושיש בה כדי נתינת טעם וכן פירשה הראב"ד ז"ל ואפי' הכי שפיר קא מקשה אפילו לרב לישהינהו לאחר זמן וליעבד בהו שלא במינו, לפי שאין זה דומה לכל שאר האיסורין וטעמא דמלתא דבכל שאר האיסורין שאיסורן נוהג בכל זמן, מן הדין הוא שאם נבלעו בכלי בשבחן אפילו נפגמו בתוך דפני הכלי שיהא אסור לבטלן משום דאיכא למגזר השתא שאם תתיר את זה שאינו בן יומו יבואו להתיר אפילו בן יומו לפי שאין פגמו ניכר וכן בכל האיסורין, אבל חמץ שכבר עבר זמנו ואי אפשר לבוא בו עכשיו לידי איסור בדימיונו לשמואל מותר, ואפילו לרב היו סבורין דהוא הדין והוא הטעם, ואמר דלא, דלרב ודאי איכא למיגזר אטו מינו משום דלדידיה אפילו לאחר זמנו אסור וזה נכון. ומעתה בין שאר האיסורין ובין בבשר בחלב לא יש כלום לחלק ובכולן כלי שאינו בן יומו אסור להשתמש בו לכתחלה. ותדע לך עוד דהא לגבי קדשים אמרו במבשל בשפוד חטאת האידנא אי מבשל ביה למחר בו שלמים או חטאת אית ביה משום נותר דחטאת דהאידנא, ואמאי והא כל המדות הללו בו דבלע היתירא ועוד שלא בא לכלל נותר אלא בפגם שאינו בן יומו ומשהו דנתייבש כמו שאמר ואין ראוי לחול בו שם נותר.
